ע"פ 437/82

תקציר

המערער, סלומון בן ז'ק אבו, הורשע לראשונה בשנת 1970 ברצח עזרא מזרחי ואהרון מליח על סמך ראיות נסיבתיות. הרשעתו הוטלה בספק שנים לאחר מכן, מה שהוביל למשפט חוזר שעליו הורה נשיא בית המשפט העליון לנדוי בשל ראיות חדשות המצביעות על כך שייתכן שהאקדח שבו נעשה שימוש לא היה נשק הרצח, משום שהוא נראה נקי כאשר נבדק על ידי מומחה משטרתי. במהלך המשפט החוזר בחן בית המשפט המחוזי עדויות של עדים רבים, שאמנם לא זיהו ישירות את אבו כיורה, אך תיארו אירועים המצביעים על מעורבותו בפשע. ראיות מרכזיות כללו עדויות של עדי ראייה על השתלשלות הרצח ונתיב הבריחה של החשוד שהתיישר עם לכידתו של אבו. למרות סתירות בפרטים שוליים, העדויות חיזקו באופן קולקטיבי את הנרטיב של התביעה לגבי אשמתו של אבו. הרעיון הראשוני של המומחה לגבי קנה אקדח נקי, שרמז כי לא סביר שנעשה בו שימוש בירי, הוערך מחדש עם האפשרות של טעות אנוש או ניקוי לאחר הפשע. בנוסף, הגנתו של המערער נחלשה על ידי הסברים בלתי מהימנים על מקום הימצאו ואי זימון עדים מכריעים, לרבות אשתו, שיאששו אליבי. בסופו של דבר, המשפט החוזר אישר מחדש את אמינות הראיות והעדויות הנסיבתיות המקוריות, והוביל את בתי המשפט לאשר את הרשעתו של אבו ברצח. בית המשפט העליון אישר החלטה זו, תמך בממצאי הערכאות הנמוכות יותר ודחה את הטענה כי הראיות החדשות ערערו במידה מספקת על יסודות הרשעתו הראשונית של אבו.