ת"א 6962-02-20

תקציר

בית המשפט פסק לטובת הנתבעים, צמד אב ובת ששכרו מהתובעים בית דפוס במשך קרוב ל-50 שנה. האב השכיר את הנכס בשנת 1972 והעביר את ניהול העסק לחברה בבעלותו המלאה בשנת 1995. הבת עבדה איתו בעסק במשך כ-15 שנה. התובעים, יורשיו של בעל הבית המקורי, תבעו פינוי בטענה שהנתבעים אינם דיירים מוגנים ולא שילמו דמי שכירות מאז שנת 2018. עם זאת, השופט קבע אחרת והגיע למסקנה כי הנתבעים הם דיירים מוגנים, בעלי בסיס חוקי לחוזה השכירות ומשלמים דמי שכירות סמליים בסך 300 ₪ לחודש, כפי שסוכם עם בעל הבית המנוח. עוד קבעה השופטת כי העברת הניהול לחברה של הבת אינה מהווה עילה לפינוי, שכן בעל הבית המקורי הסכים לכך במשתמע, והחברה שימשה רק ככלי פיננסי לניהול העסק. יתר על כן, תקופת אי התשלום הקצרה יוחסה למחלוקת בין הצדדים ולא נחשבה להפסקת תשלומים לצמיתות המצדיקה פינוי. השופטת גם דחתה את טענת התובעים לחיוב דמי שכירות ריאליים, שכן היא לא נתמכה בראיות. במקום זאת, הנתבעים היו אמורים להמשיך לשלם את דמי השכירות הנומינליים בסך 300 ₪ בחודש. התובעים חויבו לשלם את הוצאות המשפט של הנתבעים, והנתבעים הוכרו כדיירים מוגנים, כאשר החברה שימשה ככלי פיננסי לעסק. עוד נקבע בפסק הדין כי אין מקום לשינוי גובה דמי השכירות.