רע"א 14323-01-18

תקציר

רשות מקרקעי ישראל (המבקשת) מצויה בסכסוך ארוך שנים עם משפחה מהמגזר הבדואי (המשיבים) על החזקה בחלקת קרקע מערבית לכביש 40, בבאר שבע. מאז שנת 1998 פולשים בני משפחת המשיבה לקרקע באופן בלתי חוקי ותופסים אותה. המבקש מנסה לפנותם באמצעות הליכים משפטיים שונים ופעולות מנהליות בשני העשורים האחרונים, אך ללא הצלחה. למרות צווי בית המשפט שהורו למשיבים לפנות את הקרקע, הם פלשו שוב ושוב לנכס וקבעו עובדות בשטח, מה שהוביל להליכים משפטיים רבים נוספים. מתוסכל מחוסר ההתקדמות ומהתרסה של המשיבים, הגיש נגדם המבקש צו ביזיון בית משפט. עם זאת, בית משפט השלום בבאר שבע דחה את הבקשה בקובעו כי המבקש לא מיצה את כל הליכי ההוצאה לפועל וכי קיימות אפשרויות חלופיות. המבקש ערער על החלטה זו. לאחר ששקל את טענות הצדדים, החליט בית המשפט העליון לקבל את הערעור. נמצא כי פיטוריו של בית משפט קמא התבססו על פרשנות מוטעית של העובדות והחוק. ההיסטוריה הארוכה של הפלישות, ההתעלמות החוזרת ונשנית מצווי בית המשפט והליכי ההוצאה להורג הכושלים הצדיקו את השימוש בצו ביזיון בית המשפט במקרה חריג זה. עם זאת, בית המשפט העליון ציין כי בית משפט קמא לא קבע קביעות עובדתיות קונקרטיות כלשהן באשר לאחריותם האישית של המשיבים. לפיכך, היא הפכה את החלטת בית משפט קמא והורתה להחזיר את העניין לבית משפט השלום לדיון נוסף. הדבר כרוך בקביעת הסנקציה המתאימה, כגון קנס יומי לכל משיב, כדי להבטיח ציות לצווי בית המשפט הקודמים. כן חויבו המשיבים לשלם למבקש הוצאות בסך 15,000 ₪. פסק דין זה מאפשר למבקש להשתמש בפקודת ביזיון בית המשפט ככלי לאכיפת ציות, לצד אמצעים משפטיים אחרים, בתקווה לפתור סוף סוף את הסכסוך בן שני העשורים.