ת"א 1315/97

תקציר

מדובר בתביעת פיצויים שהגישה אישה שעברה הליך עיקור שלא צלח והוביל להריון בלתי צפוי וללידת ילד בריא. התובעת טענה כי בית החולים התרשל בביצוע הניתוח וגרם לה למצוקה כלכלית ונפשית. לטענתה, הרופאים לא נקטו זהירות סבירה, לא ביצעו את הניתוח כראוי ולא יידעו אותה על סיכוני הכישלון. הנתבע הכחיש את הטענות וטען כי כישלון העיקור לא נבע מרשלנות אלא מאירוע רפואי מוכר. בנוסף, טענה הנתבעת כי סירובה של התובעת להפסיק את ההיריון ניתק את הקשר הסיבתי בין מעשיהם לבין נזקה הנטען. בית המשפט בחן את חומר הראיות ומצא כי החצוצרה השמאלית כלל לא עוקרה, דבר התומך בטענת התובע לרשלנות ניתוחית. עוד נקבע כי הנתבעים לא מילאו את חובתם ליידע את התובע בדבר הסיכונים הכרוכים בהליך. למרות המורכבות האתית והמוסרית, פסק בית המשפט לטובת התובעת, תוך הכרה בנטל הכלכלי הנגרם עקב לידת ילד לא מתוכנן. עם זאת, השופטת לא פסקה לתובעת את מלוא הפיצוי שביקשה, בהתחשב בכך שהוא מופרז. תחת זאת, חויב הנתבע לשלם לתובע סכום חודשי עבור הוצאות הילד עד הגיעם לגיל 18, וסכום מופחת עד הגיעם לגיל 21. הנתבע חויב גם בהוצאות המשפט של התובע ובאגרת בית משפט מידתית, וכן ב-20% שכר טרחת עורך דין. פסק הדין הדגיש את חשיבותה של הסכמה מדעת ואת הצורך בשיפור ניהול הרשומות הרפואיות הקשורות לניתוחים אלקטיביים.