ע"פ 671/22

תקציר

ערכאת הערעור החליטה לדחות את הערעור על העונש שהטיל בית המשפט המחוזי. ככלל, בתי משפט לערעורים אינם נוהגים להתערב בגזרי דין, אלא אם קיימת חריגה משמעותית ממדיניות הענישה שנקבעה או טעות בולטת. המערער טען כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעת טווח הענישה והעונש הספציפי שניתן. עם זאת, לאחר הערכה לא נמצאו פגמים בתחום הענישה שנקבע, ובית המשפט הדגיש כי תוצאת הענישה הסופית היא המוקד העיקרי. תביעתו של המערער להקלות על בסיס סיכויי שיקום נדחתה, שכן הוא המשיך להפגין התנהגות אלימה גם לאחר תחילת ההליכים, ולא ניצל את אפשרויות השיקום שהציע שירות המבחן. משכך, לא נמצאה הצדקה לחרוג מהעונש הרגיל. חומרתן ונסיבותיהן של עבירות המערער, שכללו אלימות כלפי בת זוגו, שללו עוד יותר כל שיקול של שיקום הגובר על שיקולים אחרים כמו גמול והרתעה. בית המשפט גם לא מצא טעם בטענת המערער ביחס להמלצת המבחן השנייה, שהפכה ללא רלוונטית עקב החמרה במצבו. בסופו של דבר, העונש נמצא הולם בהתחשב בחומרת מעשיו של המערער, המשקף צורך חברתי רחב יותר להוקיע אלימות במשפחה ולהטיל עונשים חמורים ומרתיעים. לפיכך, בית המשפט הסכים פה אחד לדחות את הערעור.