ת"פ 23020-01-16

תקציר

מדובר בשני נאשמים, אנשי כוחות הביטחון במדים, שהואשמו בחבלה מכוונת בנסיבות מחמירות בחסר ישע במהלך פיגוע טרור. באירוע, שנמשך כ-17.5 דקות, היה מעורב אזרח שזוהה בטעות כמחבל ולאחר מכן נורה למוות על ידי אנשי כוחות הביטחון. נאשמים 2 ו-4, שנכחו במקום, בעטו במנוח והשליכו לעברו ספסל לאחר שנורה, בטענה כי ראו בו סכנה בשל תנועותיו. השופט דן בהרחבה בנסיבות האירוע, לרבות מעמדם של הנאשמים במדים והציפייה מהם לשמש כלוחמים מאומנים אל מול פיגוע לכאורה. השופט מתייחס למצב המורכב ולזמן קבלת ההחלטות הקצר העומד לרשות הנאשמים, ומשווה אותו לפעילות מבצעית של הצבא, שבה מתקבלות החלטות תחת לחץ וחוסר ודאות. בבחינת התנהגותו של כל נאשם, השופטת מכירה באווירת הפאניקה ובתפיסת הסכנה של הנתבעים, וקובעת כי לא ניתן לשלול לחלוטין את טענותיהם בדבר תחושת איום מתנועותיו של המנוח. השופט מגיע למסקנה כי מעשיהם, אף שלא היו מוצדקים, היוו תגובה לסכנה המיידית הנתפסת ולא היו פליליים בשל תחולת סייג ההגנה העצמית המדומה. קביעה זו יוצרת ספק סביר, המוביל לזיכויים של שני הנאשמים בשל הספק לטובת ההגנה. השופט מדגיש כי אין בזיכוי כדי להפחית מחומרת האירוע או מאימת האימה שחווה המנוח, שהיה קורבן לטעות בזיהוי. למרות זיכוי הנאשמים מאשמת החבלה, השופט מקווה שהאירוע ישמש כסיפור אזהרה למניעת מקרים דומים בעתיד. לשני הנאשמים הזכות לערער על פסק הדין כעניין שבדין.