פ"ה 44513-05-16

תקציר

פסק הדין דן בטענות ההתיישנות והשיהוי ביחס לסכסוך על פנסיית עובדים. התובעים, עובדי הנתבעת, טענו כי שובצו באופן לא הוגן למסלול פנסיוני צובר במקום למסלול פנסיוני תקציבי. בית המשפט מגדיר תחילה את מועד התגבשות עילת התביעה, ומגיע למסקנה כי היה זה מועד העסקתם של התובעים, ולכן התביעה התיישנה. לטענת התובעים, יש לבחון את הנסיבות שכן הייחוס למסלול הפנסיה הצבורה היה מנוגד למערכת החוזית בין הצדדים. בית המשפט דוחה טענה זו בקובעו כי חוקיות התביעה אינה משפיעה על מועד התגבשות עילת התביעה. בית המשפט דוחה גם את טענות התובעים כי הנתבעת הסתירה את זכאותם לפנסיה תקציבית, וקובע כי התובעים היו צריכים לדעת על זכותם מספר שנים לאחר קבלתם לעבודה. ידיעתם של התובעים, או העובדה שהיה עליהם לדעת, על זכותם נתמכת בראיות מכתבים ופניות שנעשו מטעם ועד העובדים. בנוסף, חלק מהתובעים הודו כי ידעו על זכותם לפנסיה תקציבית או על מודעותם להליכים בין הדירקטוריון להנהלה. עוד מציין בית הדין כי אכזבתם של התובעים מההסכם הקיבוצי משנת 2014, שלא שינה את מצבם הפנסיוני, מעידה על מודעותם לעילת התביעה כבר לפני שנים. בית המשפט מגיע למסקנה כי לא ניתן להצדיק את התביעה בעילה של התיישנות או אפליה, שכן התובעים ידעו או היו צריכים לדעת על זכויותיהם לא יאוחר משנת 2002. עוד מודגש כי הסכמים קיבוציים בין המעביד לעובדים יכולים לשנות את זכויות העובדים, ובמקרה זה ההסכמים שנעשו בשנת 2002 הכשירו את פעולותיו הקודמות של המעסיק. השופטת מציינת כי טענות התובעים בדבר השיקולים העומדים מאחורי ההסכמים אינן רלוונטיות, שכן ההנחה היא שהאיגוד מייצג את האינטרסים של העובדים. כמו כן, אין בסיס לטענה כי עובדים אינם יכולים לוותר על זכויות המגיעות להם מכוח הסכם קיבוצי. בסופו של דבר, התביעה נדחית מחמת התיישנות. התובעים חויבו לשלם את הוצאות הנתבע ביחד ולחוד, למעט גב' זך שמשכה את תביעתה, בסך של 27,000 ₪.