סע"ש 39181-05-18

תקציר

התובעת, ברבי ליבוביץ', תבעה פיצויים ממעסיקתה, העירייה, בגין התעמרות בהעסקה ופערי שכר אחרים, בסך של למעלה ממיליון ₪. לטענתה, לאורך כל שנות עבודתה היא סבלה מהתעמרות, לא קודמה וקיבלה רכיבי שכר שונים בהשוואה לעובדים אחרים. בין הנאשמים היו העירייה, ראש העיר ושני עובדי עירייה שהיו אחראים על ליבוביץ בזמנים שונים. בית המשפט מצא כי עדותה של ליבוביץ הייתה אמוציונלית וממוקדת בנושאים בהם רצתה לדון, דבר המקשה על הבנת העובדות. השופטת ציינה כי תיאור המציאות שלה אינו מתיישב עם המסמכים שהציגו הנאשמים. בית המשפט שמע גם את עדויות הנתבעים ומצא כי גרסתה של התובעת לאירועים התבססה בעיקרה על ניסיונה הנפשי הסובייקטיבי ולא שיקפה את כל האמת. בית הדין הדגיש כי התעמרות בעבודה כרוכה בהתנהגות חוזרת ונשנית ואינה אירוע חד פעמי. יש לבחון אותה כמכלול, ולא כל טענה בנפרד. מעדויות הנתבעים ומהראיות שהציגו עולה כי לתובעת עבר קשה בעבודה והיא לא הייתה מרוצה מתפקודה או מיחסיה עם קולגות במרבית התפקידים בהם מילאה. בית הדין קיבל את הטענה שהתובעת ציפתה לשמור על תנאי שכרה מתפקיד קודם, אך אלה היו תלויים באופי התפקיד ובסטנדרטיזציה של המשרה. עוד נמצא כי התובע לא הוכיח כל פגיעה פיזית או מילולית מצד אורגד, ומערכת היחסים ביניהם, אף שהייתה מורכבת, לא הייתה פוגענית. בסופו של דבר, השופט הגיע למסקנה כי לא הוכחה התעללות בעבודה. העירייה עשתה ניסיונות רבים להציב את ליבוביץ' בעמדה לשביעות רצונה, והעובדה שניסיונות אלה נכשלו אין פירושה שהעירייה או הנתבעים פעלו שלא כשורה. גם התביעה להפרשי שכר נדחתה מאחר שלא נקבעה זכאותה של התובעת לרכיבי שכר נוספים. למרות שדחה את התביעה, בית המשפט לא מצא את ליבוביץ אחראית בהוצאות ההליך בשל נסיבותיה האישיות.