ע"א 146/87

תקציר

בעניינו של פיצוי בגין נפגעים שנגרמו בתאונת דרכים, אישר בית המשפט העליון את החלטת בית המשפט המחוזי לפסוק למשיב פיצוי בגין נזקים לא ממוניים בשיעור של 10% מהסכום המרבי המותר על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, למרות היעדר נכות לצמיתות. המשיב, שנפצע בגיל 18, סבל משבר בלסת, נזק לשיניים ותסמינים נוירולוגיים קלים. הנוירולוג שמונה על ידי בית המשפט לא מצא נכות קבועה, אך זיהה כמה תסמינים קלים. בית המשפט המחוזי פסק פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות עתידי ונזק לא ממוני. המערערים ערערו על כך, וטענו כי אין נכות לצמיתות המצדיקה פיצוי כזה. עם זאת, בית המשפט העליון אישר כי בית המשפט המחוזי הפעיל כראוי את שיקול דעתו בהתחשב בגילו הצעיר של המשיב ובהשפעות ארוכות הטווח האפשריות על כושר ההשתכרות. בנוסף, קבע בית המשפט העליון כי תקנה 2(ב) מאפשרת פיצוי בשיעור של עד 10% מהסכום המרבי כאשר נזקים לא ממוניים אינם מכוסים כראוי בחישובים סטנדרטיים, גם כאשר משקללים את ימי האשפוז. פרשנות זו מכירה במקרים שבהם כאב וסבל עשויים שלא לקבל פיצוי מלא באמצעות הנוסחה הרגילה. לפיכך, קבע בית המשפט כי הפיצוי מוצדק בהתחשב בנזקיו של המשיב ובהשלכותיו העתידיות, דחה את הערעור ופסק הוצאות משפט למשיב.