ע"פ 5223/03

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעור על החלטתה של שופטת לפסול את עצמה מתיק בשל חוסר משוא פנים לכאורה. מדובר בנאשם שנעצר עד למשפטו באשמת החזקת רכוש גנוב ועבירות סמים. במהלך המשפט נתן השופט מספר דחיות לבקשת התביעה כדי לאפשר עדות של עד מפתח. כישלונותיו החוזרים ונשנים של העד להתייצב הובילו את השופט להוציא זימון, אך גם זה לא צלח. לאחר מכן ביקשה התביעה דחייה נוספת והשופט, בשים לב לנסיבות החריגות, נעתר לבקשה. הנאשם, שלא היה מיוצג, הביע חוסר שביעות רצון מהעיכובים החוזרים ונשנים, וציין כי הוא חש שנעשה לו עוול. השופטת פירשה דברים אלה כבקשה לפסילה, ולמרות שהכירה בכך שהחלטותיה היו מבוססות מבחינה פרוצדורלית, החליטה לפסול את עצמה כדי להימנע ממראית עין של חוסר תקינות, שכן הנאשמת אינה מיוצגת על ידי עורך דין. ערכאת הערעור קיבלה את הערעור, בקובעה כי השופטת קמא נתנה משקל יתר לתחושות העוול הסובייקטיביות של הנאשמת וכי החלטותיה הפרוצדורליות לא הצביעו על היעדר משוא פנים. ערכאת הערעור הדגישה כי על השופטים מוטלת חובת הישיבה וכי הפסילה צריכה להתבסס על נתונים אובייקטיביים המצביעים על אפשרות ממשית למשוא פנים. במקרה זה, החלטותיו הפרוצדורליות של השופט הוסברו כראוי ולא הצדיקו פסילה. יתר על כן, האינטרס של הציבור והנאשם בהכרעה מהירה בתיק גבר על הצורך בפסילה, במיוחד בהתחשב בשלב המתקדם של המשפט. הערעור התקבל, והתיק ימשיך בפני השופט המקורי. החלטה זו משמשת תזכורת לכך שעל השופטים לשקול היטב את השלכותיה של הפסילה העצמית, ולוודא שהיא מבוססת על נימוקים אובייקטיביים ולא רק על תפיסות הצדדים המעורבים.