ע"א 2019/21

תקציר

במקרה של שפיר הנדסה אזרחית וימית בע"מ, נדרש בית המשפט לפסוק פיצוי בגין שימוש בלתי מורשה בקרקע לאחסון עודפי עפר, בהיקף של 170,000 מ"ק, ללא הסכמת בעלי הקרקע שהחזיקו ב-50% מהבעלות. שפיר הכיר בחובה לפנות את הלכלוך, שארכה כשנתיים. התובעים ביקשו סעד לפי דיני הנזיקין בגין הסגת גבול ועשיית עושר ולא במשפט, ובחרו בסעד האחרון לפיצוי שעשוי להיות גבוה יותר. בית המשפט נדרש לקבוע כיצד לכמת את התועלת של שפיר, בהתחשב בשני קריטריונים עיקריים: דמי שימוש ראויים, שישקפו את מה שהיה נדרש לצורך הסכמה לשימוש בקרקע, והרווח שהפיקה שפיר מהימנעות מעלויות אחסנה חלופיות. בדרך כלל, בעלי נכסים יכולים לבחור את הפיצוי הגבוה יותר בין קריטריונים אלה, במטרה להרתיע שימוש בלתי חוקי ברכוש ולשמור על זכויות קניין. חריגים חלים אם הנטילה נעשתה בתום לב או אם הרווח עולה בהרבה על עמלות טיפוסיות, שאף אחת מהן אינה חלה כאן. בית המשפט קבע כי פעולתו של שפיר הניבה רווח השווה לעלות אחסון הקרקע החלופית, ומצדיק השבה של מחצית מסכום זה בשל הבעלות המשותפת. בסופו של דבר, פסק בית המשפט לתובעים 350,000 ₪ נוספים, בנוסף לדמי שימוש שפסק בעבר בית המשפט קמא. בית המשפט הדגיש את מדיניות ההרתעה בפגיעה בזכויות קניין, והדגיש את חשיבות כיבוד זכויות הבעלות והרתיעה מפני שימוש בלתי מורשה. גישתו של בית המשפט מאזנת בין הבטחת השבת רכוש לבין קידום משא ומתן והסכמה חוקיים, התומכים במסגרת משפטית המגנה באופן מהותי על זכויות הקניין.