ד"נ 2/66

תקציר

בית המשפט העליון דחה עתירה להורות על דיון נוסף בחלקת קרקע המושכרת לדייר. השוכר בנה צריף על הקרקע, ולאחר תקופת השכירות הראשונית שילם למשכירים כדי שיסכימו לבנייה ויגנו על חוזה השכירות לפי חוק הגנת הדייר (1955). שנים לאחר מכן הגישו בעלי הדירות תביעת פינוי, שנדחתה על ידי בית משפט השלום ובערעור על ידי בית המשפט המחוזי. לאחר מכן זכו בעלי הדירות בערעור לבית המשפט העליון, מה שהביא לבקשת השוכר לדיון נוסף. בית המשפט דחה את העתירה וקבע כי חוק הגנת הדייר אינו חל, שכן הקרקע הוחכרה למטרה שאינה קשורה לצריף הבנוי. יתר על כן, גם אם הצדדים יסכימו להחיל את החוק, הסכם כזה יחייב רישום בספרי העיזבון, שכן חוזה החכירה, על הארכותיו האופציונליות, עלה על שלוש שנים. דרישת הרישום לא קוימה, ובכך ההסכם אינו תקף. בית המשפט התייחס גם לפסקי דין קודמים שתמכו בהחלטה זו והדגיש את חשיבות הרישום כדי להגן על הציבור מפני הפתעות הקשורות בסטטוס החכירה של הנכס. בקשת השוכרים לדיון נוסף נדחתה, והם חויבו לשלם את הוצאות המשכירים.