עמ"ש 32033-07-22

תקציר

בפסק הדין שניתח נדונה מחלוקת משפחתית מורכבת הנוגעת לבעלות וחלוקה של נכסים שמקורם במניות במספר חברות. ילדיו של א' טענו, כשהם נתמכים בראיות, כי אף שהמניות נרשמו רשמית על שמם, א' שמר על שליטה מלאה ונהנה מפירות המניות הללו במהלך נישואיו. על החלטת ערכאת הערעור כי אין יתרון לערכאת הערעור, אך בסופו של דבר נאלצה ערכאת הערעור לבחון מחדש את פסק דינו המקורי של בית משפט קמא. נמצא כי הסכמי ממון, עדויות ומסמכים רבים מצביעים על כך שא' פעל כבעלים בפועל של המניות וההכנסות שהופקו מהן במהלך הנישואין, למרות הרישום הפורמלי אחרת. בית המשפט הגיע למסקנה כי העברת המניות של א' לילדיו הייתה פורמלית משפטית נטולת תוכן ממשי, שכן א' המשיך להפעיל בעלות ושליטה, תוך שימוש בהכנסה שהופקה לפי שיקול דעתו. ההחלטה עסקה גם בנכסים הזוגיים הספציפיים, לרבות בית מגורים, שלטענת ז' הוא רכוש משותף. פסק הדין הכיר בכך שבעוד שהנכס עליו נבנה הבית היה במקור של א', בניית הבית בפועל בוצעה במהלך הנישואין בכספי הנישואין, ובכך היוו נכס בר איזון ובבעלות משותפת. למרות טענות הילדים להפך, הוכר כי מאמצים משותפים רבים בין א' ו-ת' במהלך נישואיהם היוו למעשה שותפות משותפת, דבר המחזק את זכאותו של ז' למחצית משווי נכס המגורים. בסופו של דבר, ערעורם של ילדיה של א' נדחה, ואילו ערעורם של ג' וילדיה התקבל, מה שהוביל לדרישה כי ילדיה של א' יישאו בהוצאות משפט.