ע"א 3518/16

תקציר

במקרה דנן, בחן בית המשפט את טענות המערערת בדבר רשלנות והפרת חובה חקוקה על ידי המשיב, תוך התמקדות בקשר סיבתי נטען בין תקלה בביוב לבין כשל פסטיבל. המערערת לא הצליחה לבסס את יסוד הסיבתיות המהותי הנדרש להטלת אחריות ברשלנות. בית המשפט קבע, כי גם אם המשיב הפר חובת זהירות, המערערת לא הוכיחה כי הפרה זו הובילה לכישלון הפסטיבל ולנזק הכלכלי שנגרם בעקבותיו. מהעדויות שהוצגו עולה כי סגרים בשל זיהום השפיעו רק על אזורים ספציפיים, בניגוד לטענות המערער. בית המשפט קבע, כי לא הוצא צו לסגירת חופי הפסטיבל, והמערערת לא הראתה ירידה משמעותית בנוכחות הקשורה לרשלנות הנטענת. בנוסף, בקשת המערער להציג ראיות חדשות נדחתה מטעמים פרוצדורליים, ובית המשפט לא מצא בסיס להתערב בממצאי הערכאה הנמוכה יותר. באשר להשתק, בית המשפט הגיע למסקנה כי הליכי פשיטת רגל קודמים לא ביססו את הקשר הסיבתי הדרוש לתביעת הרשלנות. יתר על כן, גם בהנחה שתחולתן של חזקות ראייתיות מסוימות, כגון אלה הנוגעות ל"דברים מסוכנים" או ל"דבר המעיד על עצמו", המערער לא עמד בנטל להוכיח קשר סיבתי. בסופו של דבר, בהיעדר ראיות מהימנות הקושרות את הרשלנות הנטענת להפסדיו הכלכליים של המערער, נדחה הערעור, והוטלה על המערער אגרת הוצאות מופחתת בשל מצבו הכלכלי.