בש"פ 7873/12

תקציר

במקרה הנדון, ביקש המערער לבטל החלטה של בית משפט קמא המחייבת מעצר עד תום ההליכים, והציע במקום זאת לצורת מעצר חלופית כפי שהמליץ שירות המבחן. חרף ההכרה בראיות לכאורה לאשמתו של המערער במספר עבירות, ועילות המעצר הקיימות על יסוד מסוכנות, נדחה הערעור. המסגרת החוקית, כפי שהיא מפורטת בחוק המעצרים, מחייבת בחינה האם ניתן להשיג את מטרות המעצר באמצעים מגבילים פחות, אך הדבר מחייב ניתוח דו-שלבי. תחילה בוחן בית המשפט אם חלופת מעצר כלשהי יכולה להפחית את מסוכנותו של הנאשם, ולאחר מכן נבחנת התאמתן של חלופות ספציפיות. גורם משמעותי בהחלטה זו הוא מידת האמון בנאשם, וציין כי חלופות כמו מעצר בית תלויות באמון כזה. במקרה זה, המערער הוגדר כמסוכן ביותר, הואשם בעבירות מין רבות בקטינים במשך עשור, תוך שימוש במרמה ובזהויות בדויות, תוך הדגשת ערמומיותו וחוסר אמפתיה. למרות המלצות למעצר חלופי, לרבות טיפול אינטנסיבי בהתמכרותו המינית, בית המשפט מצא כי אין בהן כדי לשלול את רמת מסוכנותו הגבוהה. הכפייתיות המינית של המערער, חוסר החרטה ואי הבנת חומרת מעשיו החריפו החלטה זו. הסיכון המתמשך שהיווה לקטינים והיעדר האמון הביאו לכך שמערך מעצר חלופי לא יכול היה לתת מענה הולם לסיכונים. על אף שהמערער טען כי מעולם לא הוליך שולל את הזכאים לפקח על מעצרו, שיטותיו המתוחכמות וחומרת העבירות הבלתי מוכרת הצדיקו את עמדת בית המשפט. נדחה הצורך בטיפול אינטנסיבי בשלב המעצר, השמור בדרך כלל לאחר גזר הדין. בשים לראיות התומכות ברוב האישומים, אישר בית המשפט את החלטת בית המשפט קמא להאריך את מעצרו, והגיע למסקנה כי כל חלופה שתוצע לא תצליח למנוע עבירות נוספות ולהגן על שלומם של קטינים. לפיכך, הערעור נדחה בסופו של דבר.