ע"א 14/77

תקציר

עניינו של פסק הדין בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה לביטול פסק בורר בסכסוך בין בעל וילה, המשיב, לבין קודח ששכר, המערער, על תשלום עבור עבודתו של האחרון. הבורר פסק למערערת סכום כסף, אך המשיב הגיש בקשה לביטול הפסק. בית המשפט המחוזי קיבל את טענות המשיב כי הבורר שמע עדים ללא שבועה או אזהרה, וכי לא נתן למשיב הזדמנות נאותה להציג את ראיותיו, תוך שהוא מבטל את פסק הבוררות בחוסר רצון. המערער ערער לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון קבע כי טענות המשיב אינן קשורות לסדרי הדין ולדיני הראיות, וכי אין די בהשגות כדי לבטל את פסק הבורר. באשר לנקודה הראשונה, קבע בית המשפט כי הצדדים הסכימו במשתמע לוותר על גביית עדות בשבועה, וכי בא כוחו של המשיב אינו יכול לטעון לאי ידיעת החוק כסיבה לאי העלאת הסוגיה. יתר על כן, המשיב היה מנוע מלהעלות התנגדות זו בהמשך. בנקודה השנייה, בית המשפט מצא כי הערכת הראיה על ידי הבורר לא היוותה חוסר הזדמנות להשמיע אותה, וכי המשיב יכול היה לדרוש נוכחות וחקירה נגדית של עדים אך לא עשה זאת. עוד קבע בית המשפט כי פגמים צורניים אינם מצדיקים את ביטול פסק הבוררות, וכי יש לברר את סוגיית הפיצויים בנפרד. השופט כהן הוסיף כי בעוד שצדדים יכולים לבטל חלק מהוראות חוק הבוררות, הדבר אינו חל על עניינים הנוגעים לצדדים שלישיים כמו העדים, והשופטת בן-פורת הציעה למחוקק לקבוע במפורש חובה על בוררים להזהיר עדים. הערעור התקבל, פסק דינו של בית המשפט המחוזי בוטל ופסק הבורר הושב על כנו. המשיב חויב לשאת בהוצאות הערעור.