ע"א 86/76

תקציר

התיק סובב סביב עולה חדש, המשיב, שביקש סיוע מעמידר, חברה לאומית לשיכון עולים בישראל, כדי להשיג חנות לעסק המתכת שלו. עובד עמידר הבטיח לו כי חנות מסוימת מתאימה למטרה זו, מה שהוביל את המשיבה להתקשר בהסכם שכירות עם עמידר, בו צוין כי החנות מיועדת למסגרים בלבד. עם זאת, החנות הייתה באזור בו נאסרו מסגרייה על פי תכנית המתאר העירונית, וכתוצאה מכך הורשע המשיב בפלילים בכך שפעל ללא רישיון וצו סגירה נוסף לבית המלאכה שלו. בית המשפט המחוזי פסק למשיב פיצויים בגין מצג שווא רשלני של עמידר. עמידר ערער וטען כי הם אינם אחראים מאחר שבחוזה נקבע כי על השוכר לעמוד בחוקים המקומיים, דבר שהמשיבה לא עשתה. עם זאת, בית המשפט העליון דחה את הערעור והדגיש כי עמידר, כגוף הקשור לממשלה, צריך לשאת באחריות כבדה יותר בייעוץ מדויק לעולים חדשים. בית המשפט הכיר בכך שעמידר פעלה ברשלנות בהבטחותיה, שכן היו לה מומחיות ומשאבים רבים יותר לאמת את מגבלות התכנון החוקיות. בית המשפט מצא כי המשיב, בהסתמך על תפקידו המיוחד של עמידר בקליטת עלייה, פעל על פי הדרכתם, ואדם סביר לא היה מצפה ממנו לערוך בדיקות נוספות באופן עצמאי. לפיכך, עמידר היו אחראים לנזקים שנבעו מהבטחותיהם השגויות, למרות כל סעיפי הוויתור בהסכם שלהם עם המשיב. בסופו של דבר, קבע בית המשפט כי הטעות הרשלנית של עמידר היא שורש נזקי המשיב והורה על מחיקת הערעור, תוך שינוי סכום הפיצויים עקב טעות חשבונאית. החלטות אלה התבססו על עקרונות משפטיים ועל חוקים משוואים, לרבות תקדימים מתחום השיפוט הישראלי והאנגלי.