ת"א 600-02-08

תקציר

המקרה סובב סביב זכות סירוב הקשורה למכירת מניות בחברה. המשיב, שהיה צד להסדר נושים שמטרתו לפרוע חוב לנושי החברה, טען כי ההסדר אינו מפקיע את זכות הסירוב שלו לפי תקנון החברה, המאפשר לו לרכוש את המניות במחיר שבו הן "נרכשו" על ידי הבנקים. המבקשים, לעומת זאת, טענו כי יש לדחות את התביעה משום שזכות הסירוב אינה רלוונטית במקרה זה, שכן היא חלה רק על מכירת מניות לצדדים שלישיים שאינם קשורים, מה שלא היה המקרה כאן. הבנקים, כבעלי מניות על פי ההסדר, היו צדדים קשורים. יתר על כן, ההסדר עצמו לא הקנה למשיבה זכות סירוב, למרות שהעניק אותה במפורש לבעלי מניות אחרים. השופט מצדד במבקשים, וקובע כי טענת המשיב נעדרת עילה ותיאורטית, וכי הסעד המבוקש – פסק דין הצהרתי – אינו סעד שעל בית המשפט להעניק, מה גם שחלק מהמניות כבר נמכרו לצדדים שלישיים. השופטת מדגישה כי למשיב היו הזדמנויות רבות לעמוד על זכויותיו קודם לכן, אך לא עשה כן. תחת זאת, דרך הפעולה הראויה תהיה תביעה כספית בגין נזקים, שהמשיב עדיין יכול לתבוע. בנוסף, מציינת השופטת כי יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי בלתי מוצדק, שכן מעשיו של המשיב יצרו את הרושם כי לא יטען טענות כלשהן, וגרמו לצדדים האחרים לשנות את עמדתם לרעה.