עמ"ש 39186-10-13

תקציר

הרכב השופטים הכריע בתיק שדן בבקשה לביטול צו ירושה שניתן לפני למעלה מעשור, לאור צוואה שהתגלתה לאחרונה. השופטים דנו תחילה בשאלה מי נשא בנטל ההוכחה – כלומר, מי צריך לספק ראיות – במקרה זה. הם הסכימו פה אחד כי על המשיבים – אלה שביקשו לבטל את צו הירושה – להציג תחילה את ראיותיהם. לאחר מכן שקלו השופטים את יישומו של סעיף 72 לחוק הירושה, המאפשר תיקון או ביטול של צווי ירושה על סמך עובדות או טענות חדשות. הם הסכימו שזה יקרה בדרך כלל בשני שלבים. השלב הראשון יכלול הערכת טיבה ומשקלה המשפטי של העובדה החדשה. אם עובדה חדשה זו הייתה מובילה לסדר שונה, בית המשפט היה בוחן את הדרישות האחרות, לרבות האם הטענה או העובדה נכונות. לאחר מכן התלבטו השופטים בנטל השכנוע, כלומר איזה צד צריך לשכנע את בית המשפט בתוקף טענתו. השופט ג'יוסי טען כי על המשיבים לשכנע את בית המשפט באמיתות הצוואה, מה גם שעדי הצוואה הלכו לעולמם, דבר המקשה על המערער להציג ראיות נגדיות כלשהן. השופטים זרנקין וסטמר, לעומת זאת, סברו כי נטל השכנוע מוטל על המערער, שביקש לדחות את הצוואה. הם סברו כי חוסר יכולתם של המשיבים להביא ראיות בשל חלוף הזמן אינו צריך לפעול לרעתם, וכי חזקת תוקפה של הצוואה צריכה לעמוד. השופט ג'יוסי היה מקבל את הערעור ודוחה את בקשת המשיבים לבטל את צו הירושה. לעומת זאת, השופטים זרנקין וסטמר היו דוחים את הערעור ומקבלים את החלטת בית המשפט קמא לבטל את צו הירושה ולקיים את הצוואה. בסופו של דבר התקבלה החלטת הרוב (השופטים שטמר וזרנקין) והערעור נדחה. כן חויב המערער בהוצאות המשיבים, בסך 10,000 ₪ + מע"מ.