עמ"נ 14215-12-20

תקציר

הערעור מתייחס לסיווגו של נכס בבעלות המערערת לצורך קביעת ארנונה המגיעה לעיריית הרצליה. בנכס של המערערת שוכנים שרתים לצורך שמירת מידע דיגיטלי של לקוחותיה לצורך גיבוי. ועדת הערר סיווגה את הנכס כמבנה שאינו למגורים, ואילו המערערת טענה כי יש לסווגו כמחסן, דבר שיביא להפחתת הארנונה. בית המשפט לעניינים מנהליים הסכים עם המערערת. בית המשפט קבע כי עצם השימוש בנכס, המשמש למטרת אחסון שרתים ומידע דיגיטלי, אינו חורג מפונקציית האחסון שהייתה מסווגת אותו כמחסן לפי סעיף 12.4(א)(1) לצו הארנונה. בית המשפט פירש את לשון צו הארנונה, המגדיר מחסן כ"מבנה המשמש לאחסנה בלבד ולא מתבצעת בו כל פעילות עסקית", כך שתתמקד במבנה ובשימוש בו, ולא בבעלות על המבנה. בית המשפט מצא כי מטרת הצו היא להבטיח כי לא תהיה קנייה, מכירה, אספקה או שיווק של טובין בתוך המבנה, דבר העולה בקנה אחד עם השימוש של המערערת בנכס. כך אמור לחול שיעור המס המופחת על מחסנים, בין אם המחסן משמש את בעליו ובין אם מדובר בעסק המספק שירותי אחסנה, כמו במקרה הנוכחי. לפיכך קבע בית המשפט כי יש לסווג את הנכס כמחסן, ובכך קיבל את הערעור והורה למשיב לשלם למערערת הוצאות בסך 10,000 ₪.