ע"ע 54178-11-22

תקציר

בית הדין התייחס לשאלה האם המערערת הייתה כדין מעסיקה של עובדים מסוימים ולכן אחראית למימוש זכויותיהם התעסוקתיות. המקרה עסק בהסדר עבודה משולש שסיבך את קביעת זהות המעביד בין "המשתמש" בכוח העבודה של העובדים לבין קבלן כוח אדם חיצוני. מבחינה היסטורית, מצבי העסקה מורכבים כאלה הסתכנו בטשטוש אחריות המעסיק, ועלולים להפר את זכויות העובדים. בית הדין שב והדגיש את הצורך לבחון את יחסי העבודה באופן מהותי ולא להבטיח באופן פורמלי את שמירת זכויות העובדים. במקרים של העסקה משולשת, הנחת ברירת המחדל היא שהמשתמש הוא המעסיק אלא אם הוכחה התקשרות אותנטית ולגיטימית עם צד שלישי. המערערת לא הוכיחה זיקה מספקת בין העובדים לבין קבלן כוח אדם מורשה, מה שהופך אותה לאחראית כמעסיקה. בית הדין שקל גם את חובתה של המערערת לפי חוק קבלני כוח אדם, והדגיש כי אי עמידה בתקנות העבודה מצדיקה עוד יותר את החזקתה של המערערת כמעסיקה ישירה. משכך, אישר בית הדין את החלטת בית הדין האזורי, לפיה המערערת תחויב בפיצוי בגין ההטבות והשכר של העובדים, לרבות גמול שעות נוספות, שכן קבלני כוח האדם לכאורה לא סיפקו ראיות קונקרטיות לרישומי העסקה נאותים. הערעור נדחה, והמערערת חויבה בהוצאות משפט לעובדים.