בש"פ 1694/99

תקציר

נגד המערער הוגש כתב אישום בגין עבירת השוד, שהביאה למעצרו. משהמשפט לא החל בתוך 30 יום, שוחרר המערער בערבות בתנאים מגבילים. זמן קצר לאחר מכן החל המשפט, והתביעה ביקשה לעצור את המערער מחדש, ובית המשפט נעתר לכך, בנימוק שהוא מסכן את שלום הציבור. המערער ערער על החלטה זו. בית המשפט העליון אישר את פסק דינו של המערער, והסכים כי אין בשחרור הראשוני כדי לשלול את המסוכנות הנשקפת מהמערער. בית המשפט עמד על המסגרת הנורמטיבית למעצר אנשים שמשפטם מתעכב ועל האפשרויות העומדות בפני התביעה. נמצא כי לבית משפט קמא הייתה סמכות לשחרר את המערער בתנאים מגבילים ולאחר מכן לעצור אותו מחדש. עיכוב המשפט לא פקע אוטומטית מתוקף צו המעצר, ובית המשפט הפעיל כראוי את שיקול דעתו. בנוסף, הכיר בית המשפט בסמכותה של ערכאת הדיון לחדש את המעצר עם תחילת המשפט, בהתחשב במעצר הבלתי חוקי ובתקופת השחרור. ההחלטה לעצור מחדש את המערער הייתה מוצדקת מחשש לשלום הציבור, והערעור נדחה.