רע"א 10251/02

תקציר

במקרה של תביעת רשלנות רפואית שהגיש המשיב מס' 1 (דואני) נגד המבקש והמשיב מס' 2, מינה תחילה בית המשפט המחוזי מומחה לאורתופדיה, פרופ' שטיין, שבהערכתו נמצאה נכות הקשורה לתהליך נפשי שטרם נבדק. בעקבות זאת המליץ שטיין למנות מומחה פסיכיאטרי, ובית המשפט קיבל זאת. על החלטה זו ערערה בקשת רשות ערעור, שנדחתה בסופו של דבר על ידי בית המשפט העליון. סמכותו של בית המשפט למנות מומחים נגזרת מפרק י"א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ובפרט מתקנות 127 ו-130. תקנה 127 מאפשרת לבעל דין לפטור מהגשת חוות דעת רפואית בעת הוכחת עניין רפואי, ותקנה 130 מתירה לבתי המשפט למנות מומחים בסכסוכים לאחר שמיעת טיעוני הצדדים. במקרה זה אישר בית המשפט העליון את החלטת בית המשפט המחוזי, והדגיש כי שילוב התקנות מאפשר לבית המשפט למנות מומחה באופן עצמאי בנסיבות מיוחדות – ללא צורך בחוות דעת ראשוניות של הצדדים המעורבים. גישה זו חיזקה את שיקול דעתו של בית המשפט, במיוחד נוכח הפרטים שנמסרו בהערכתו של פרופ' שטיין. הערעור התייחס לפסיקה קודמת (רע"א 5252/90), אך בית המשפט העליון הבחין בה בכך שהדגיש כי במקרה הנוכחי, ההמלצה למומחה פסיכיאטרי הייתה מבוססת ומוצדקת בנסיבות העניין, ובכך תמכה בעמדת אי ההתערבות של בית המשפט. ההחלטה אישרה מחדש את הלגיטימיות של בתי המשפט למנות מומחים באופן עצמאי בעת הצורך, ולתמוך בחתירה להערכות יסודיות ובלתי משוחדות בתיקי רשלנות רפואית מורכבים.