ת"א 44119-07-18

תקציר

התובעת, שייצגה את רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), תבעה את הנתבעים – שהתגוררו בקרוואן באתר מגורים זמני – על דמי השימוש הראויים בקרקע ובנכס. הנתבעים היו הדיירים המקוריים - שפינו את המקום - ובתם וחתנם, להם השאירו את הקרוואן. התובעת תבעה 579,460 ₪, שחושבו על ידי שמאי על בסיס שווי השוק של הנכס בבעלות פרטית, לרבות רווח יזמי, ומשך השימוש בו. באשר להיקף ומשך השימוש, מצא בית המשפט כי התובעת לא הוכיחה את היקף השימוש הנטען, ואף לא כי הוא היה רציף משנת 2012. לפיכך, התביעה לדמי אחסנה בסך 387,630 ₪ נדחתה, מאחר שלא היה בסיס עובדתי. בגין השימוש בקרוואן קיבל בית המשפט את מסקנתו המקצועית של השמאי בדבר שכר הטרחה המתאים, שנקבע כי הוא עומד על 181,572 שקל, אולם התביעה לרווח יזמי נוסף נדחתה. בית המשפט דחה גם את טענות הנתבעים כי אין לחייבם כלל בשל מחדלי המדינה בטיפול במפונים, וכן את טענותיהם בדבר איכות השירות מצד התובעת. עם זאת, היא מצאה לנכון להחיל סטנדרטים מקלים יותר על הנאשמים בשל הנסיבות הייחודיות של מצבם. הנתבעים אמנם לא היו זכאים להנחה של 50% העומדת לרשות המפונים הזכאים, אך בית המשפט הפעיל את שיקול דעתו להפחית את האגרה ל-65% מדמי השימוש הראויים - שהם 116,627 שקל - לאור הנסיבות הפרטניות. סכום זה, שנמצא כי ישולם ביחד ולחוד על ידי כל הנתבעים, כלל גם הפרשי הצמדה וריבית. כמו כן חויבו הנתבעים בהוצאות התובע ובשכר טרחת עורך דין, בסך של 15,000 ₪.