ת"א 72297-05-24

תקציר

במקרה הנדון, שעניינו סכסוך כספי בין שתי קבוצות תובעים – Dinamax S.A., חברה זרה הרשומה באורוגוואי, ובעל מניותיה ונשיאה, אלכסנדר אסטרך, ושתי חברות ישראליות ובעליהן, רוני מורל – קיבל בית המשפט באופן חלקי את בקשת הנתבעים לחייב את התובעים להפקיד ערבות להוצאותיהם. השופט קבע כי על דינמקס להפקיד סכום של 150 אלף שקל במזומן או באמצעות ערבות בנקאית אוטונומית בתוך 30 יום לקופת בית המשפט כתנאי מוקדם להמשך ההתדיינות המשפטית. אלא שהבקשה לקבלת פיקדון ערבות מאסטרך נדחתה. פסק הדין מתבסס על חוק החברות, המאפשר לבית המשפט לבקש ערבות להוצאות הנתבעים מחברה תובעת בעלת אחריות מוגבלת, אלא אם החברה תוכיח שהיא יכולה לשלם הוצאות אלה אם התביעה תידחה או שהנסיבות אינן מצדיקות בקשה כזו. השופט קבע כי דינמקס לא סיפקה ראיות ליציבותה הפיננסית ולכן בקשת הערבות מוצדקת. לעומת זאת, על הבקשה לערבות מאסטרך, יחיד, חלות תקנות שונות, המטילות את נטל ההוכחה על הנתבעים. השופט קבע כי הנתבעים לא עמדו בנטל זה, ולכן הבקשה נגד אסטרך נדחתה. השופט התייחס גם לסיכויי הצלחת התביעה וציין כי בשלב מקדמי זה לא נראה מובן מאליו שצד זה או אחר ינצח באופן ברור. השופט הדגיש את הצורך לאזן בין זכות הגישה לערכאות לבין זכותם של נאשמים שלא להיגרר להליכים משפטיים יקרים שלא לצורך. בסופו של דבר החליט בית המשפט כי ערבות בסך 150,000 ₪ תהיה ראויה להבטחת הוצאות הנתבעים, בהתחשב בהיקף התביעה ובזכות הגישה של החברה לערכאות. עוד צוין בהחלטה כי מאחר שהבקשה התקבלה בחלקה ונדחתה בחלקה, לא ניתן צו להוצאות.