ת"א 289/02

תקציר

התובעת, בני מחמוד עלי איברהים בע"מ, תבעה את דלק ישראל חברה לדלק בע"מ על סך 3,500,000 ₪, בטענה להפרת הסכם, עשיית עושר ולא במשפט והפרת חוק ההגבלים העסקיים. התובעת הינה בעלת תחנת דלק וחתמה עם הנתבעת על הסכם ל-49 שנים לרכישת כל מוצרי הנפט מהם. בשל חובות שצבר התובע, פתח הנתבע בהליכי הוצאה לפועל. הדבר הוביל להסכם שכירות לחמש שנים שנחתם בשנת 1995, במסגרתו שילמה התובעת לנתבעת 2,423,854 ₪ בעשרה תשלומים ועוד 490,000 ₪ כפיצוי. התובעת טענה כי הסכם השכירות היה בלתי חוקי, נחתם בכפייה ובחוסר תום לב, שכן הנתבעת הסתירה הסדר משחרר עם הממונה על ההגבלים העסקיים. הנתבע הכחיש טענות אלה. בית המשפט קבע כי הסכם השכירות אינו בלתי חוקי ולא עקף את החלטת הממונה. עוד נקבע כי טענות התובעת בדבר נסיבות כריתת ההסכם אינן מוצדקות. הלחץ הכלכלי שהפעילה הנתבעת על התובע לא היווה כפייה, שכן התובע הסכים מרצונו לאמצעי הביטחון. יתר על כן, התובע היה מודע להליכים בפני הממונה ולא יכול היה לטעון להטעיה. טענת התובעת, שהועלתה שש שנים לאחר חתימת הסכם השכירות, הפרה גם את מגבלת הזמן הסבירה לביטול חוזה במקרים של כפייה, כמפורט בחוק החוזים. בנוסף, התובעת לא הביאה כל ראיה להפרות או הפרות כלשהן של הסכם השכירות על ידי הנתבעת. לפיכך, דחה בית המשפט את תביעת התובעים והורה להם לשלם לנתבע 50,000 ₪ שכר טרחת עורך דין.