עמ"נ 3720-11-21

תקציר

בית המשפט דן בהרחבה במידת התערבותו בהחלטות ועדת הערר לחולי קורונה, ומדגיש כי אף שהתערבותו מוגבלת ברובה, היא אפשרית במקרים של טעויות יסודיות, החלטות בלתי סבירות או הפרות פרוצדורליות. החוק הרלוונטי למקרה יוצר מנגנון מהיר ופשוט למתן סיוע כספי לעסקים שנפגעו אנושות מסגרי הקורונה. הנוסחה הקבועה בחוק לקביעת הזכאות לסיוע אינה דורשת מעסקים להוכיח קשר סיבתי בין הפסדיהם לבין המגפה. נטל ההוכחה מוטל על רשות המסים להוכיח אחרת. ועדת הערר החליטה באופן בלתי סביר שלא לקיים שימוע למערער, בעל עסק, וכתוצאה מכך נפלה החלטה שגויה. הוועדה לא שקלה את הסבריו של המערער בנוגע להתנהלותו העסקית והסתמכה על הנחות ספקולטיביות. בנוסף, הוועדה לא ביררה את הראיות הדרושות למערער ולא קבעה שימוע, דבר שפגע בצדק. לגופו של עניין, החלטת הוועדה כי הירידה בהכנסותיה של המערערת לא נבעה רק ממחלת הקורונה הייתה בלתי סבירה. נתוני העסקאות של המערערת ודפוס עסקיה לא תמכו בממצאי הוועדה. זאת ועוד, הוועדה לא בחנה את הפרויקטים הספציפיים בהם היה מעורב המערער, תוך התעלמות מהסבריו להחלטותיו העסקיות. בית המשפט מדגיש גם את אופיו המחייב של המועד האחרון למתן החלטות בהתנגדויות לפי חוק הסיוע הכלכלי. שיהוי משמעותי, כמו במקרה זה – החלטות ניתנו באיחור של 126 יום – מצדיק קבלה על הסף של ההתנגדות ואישור בקשות לסיוע כספי. טענות המשיב המנסות להצדיק את השיהוי אינן מתקבלות על הדעת, ובית המשפט שב ומדגיש כי המועד הקבוע בחוק אינו מנחה גרידא. על ועדות הערר ובתי המשפט לתת משקל לעיכובים אלה בבואם לבחון את סבירות ותקינות התנהלות הרשות. לסיכום, הערעור מתקבל על כל חלקיו. החלטת ועדת הערר מבוטלת, ובקשות המערער לסיוע כספי מאושרות. המערערת זכאית למענק הפחתה ממושך, ודרישת המשיב להשבת מקדמות בטלה. כן חויב המשיב לשאת בהוצאות המשפט של המערערת.