עת"מ 19053-07-15

תקציר

השופט מגיע למסקנה כי יש לדחות את העתירה. ראשית, היא הוגשה לאחר מועד פקיעת תוקפן של תקנות בית המשפט לעניינים מנהליים, והסברו של העותר לשיהוי - כי המתינו לתשובת המשיב - אינו מוצדק. העותרים ידעו גם על פעולות האכיפה שננקטו נגד הנכס לפני המועד שלטענתם נודע לו עליהם. לפיכך, יש לדחות את העתירה בעילה של שיהוי. שנית, לא ניתן להצדיק את הטענה כי העותר לא היה המחזיק בנכס, שכן הוא מעולם לא ניסה לשנות את סטטוס הרישום שלו אצל המשיב. טענה זו צריכה להיות מופנית לפורומים המתאימים. שלישית, יש לדחות גם את הטענה כי הנכס היה ריק בין השנים 2005-2007 מאחר שלא הועלתה במועד המתאים. זאת ועוד, טענת העותר כי החוב כלפיו התיישן עקב תקופת ההתיישנות מופרכת - המשיב פעל ברציפות ובחריצות לגביית החוב, שהחל בשנת 2003, ודי היה בפעולות שננקטו כדי לעצור את תקופת ההתיישנות. גם ניסיונם של העותרים להבחין בינם לבין בניהם לעניין תקופת ההתיישנות נדחה, שכן מתייחסים לחוב כאל משותף וכמה, ופעולות האכיפה, אף שכוונו כלפי חייבים שונים, היו חלק מאותה מטרה. המשיב לא נדרש לשלוח דרישות פרטניות לכל חייב, וחזקה על העותר כי ידע על הדרישה ועל חובתו לשלם. לבסוף, טענות העותרים על כך שהמשיב לא הצטרף להליכי פשיטת הרגל של בניהם וכי יש לגבות מהם רק 1/3 מהחוב נמחקות אף הן, שכן הבעלים חייבים ביחד ולחוד בארנונה. אשר על כן, העתירה נדחית, והעותר נדרש לשלם את הוצאותיו המשפטיות של המשיב.