ת"א 42250-09-13

תקציר

התובע, בעל מניות לשעבר בשתי חברות כושר, תבע את הנתבעים - רואה החשבון של החברות ובעל מניות נוסף לשעבר - לסעד הצהרתי וצו מניעה בקשר לדוחות הכספיים של החברות לשנת 2010 ואילך, שלטענת התובע לא שיקפו נאמנה את הלוואותיו לחברה. כמו כן ביקשה התובעת לתקן את הדוחות הכספיים ולמנות רואה חשבון שיערוך בדיקה של העסקאות הכספיות של כלל בעלי המניות. לטענת התובעת, הנתבעים לא היו מוסמכים לכלול את ממצאי רואה החשבון - אותו מינו בעלי המניות פה אחד לבדיקת התחייבויות החברה - בדוחות הכספיים של החברה, שכן ממצאים אלה היו שגויים והתבססו על בדיקה בלתי מוצדקת. בית המשפט מצא כי לתובע לא היה מעמד להגיש את התביעה, שכן הוא המחה את זכויותיו בהלוואות המדוברות לאביו לפני הגשת התביעה, ולכן אין לו עניין בסעד המבוקש. יתר על כן, התובע לא הבהיר מדוע יש לו זכות לסעדים המבוקשים או איזה אינטרס לגיטימי היה לו בהם. עוד ציין בית המשפט כי לבעל מניות הרוב הנוכחי, שלא היה צד להליך, היה אינטרס האם יתוקנו הדוחות הכספיים של החברה, מה שהפך את היעדרותו של צד זה מהתביעה, לבעייתית. בנוסף, הנתבעים כבר לא היו בעלי מניות ולכן לא ניתן היה לחייבם לתקן את הדוחות הכספיים. החברות עצמן היו רק משיבות פורמליות ולא נתבעות בפועל, מה שאומר שכל תיקון בדוחות הכספיים לא יכול היה להיות מופנה אליהן. עם זאת, בית המשפט התייחס לגופה של התביעה ומצא כי בדיקת רואה החשבון הייתה מוצדקת, שכן כל בעלי המניות הסכימו לה. עוד קבע בית המשפט כי המתודולוגיה של רואה החשבון הייתה סבירה, וכי התובע לא הביא כל ראיה לכך למרות שניתנו לו הזדמנויות רבות לעשות כן. טענת התובע כי הבדיקה הורחבה שלא כדין נדחתה, שכן רואה החשבון ציין את הבדיקות הנוספות בכתב ההגנה שלו, והתובע לא ביקש פרטים נוספים באותה עת. בית המשפט דחה גם את טענת התובע כי לא ניתנה לו הזדמנות להתנגד למסקנות רואה החשבון, וציין כי התובע העלה את כל טענותיו במסגרת התביעה ולא הוכיח כי נמנע ממנו להעלות טענות שהיו עשויות לשנות את תוצאות הבדיקה. בסיכומו של דבר, בית המשפט מצא כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו ולכן דחה את התביעה, והורה לתובע לשלם לכל אחד מהנתבעים הוצאות בסך 40,000 ₪.