ע"א 41122-04-10

תקציר

הערעור מתייחס למחלוקת על הסכם שירותי ראיית חשבון. המערערת, שפתחה עסק, טענה כי משרד רואי החשבון המשיב התחייב לספק לה שירותים מסוימים הנוגעים להיבטים אישיים, לרבות דיווח על עסקיה החדשים למוסד לביטוח לאומי, ולא עשה כן, תוך גרימת הפסד כספי. המשיב טען, כי ענייניו האישיים של המערער נוהלו על ידי רואה חשבון אחר והיקף ההסכם ביניהם לא כלל שירותים אלה. בית משפט קמא דחה את טענת המערערת והוביל אותה לערער. ערכאת הערעור, אף שהיא נרתעת בדרך כלל מהתערבות בממצאים עובדתיים של בית משפט קמא, רשאית לעשות כן במקרים חריגים או כאשר מסקנותיו של בית משפט קמא אינן סבירות. במקרה דנן, מצאה ערכאת הערעור כי החלטתו של בית משפט קמא אינה יכולה לעמוד. בית המשפט קבע כי לרואה חשבון חלה חובת זהירות מושגית כלפי לקוחותיו ועליו להגדיר במפורש את השירותים שהוא נותן, במיוחד כאשר מדובר ברואה חשבון אחר. אמנם גם למערערת הייתה חובת זהירות והיה עליה להבהיר את ההשלכות של פתיחת עסק משלה, אך היה על רו"ח המשיב להתייחס במפורש לסוגיית המל"ל ולוודא שהמערערת מבינה את השלכות בקשתה. בית המשפט הגיע למסקנה כי שני הצדדים אחראים לסכסוך: המערער 60% והמשיב 40%. המשיב חויב לשלם למערער סך של 22,674 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 7.5.03 ועד לתשלום בפועל, וכן מחצית מהוצאות המערער בבית משפט קמא ושכר טרחת עורך דין בסך 23,200 ₪.