תמ"ש 4961-10-18

תקציר

בית המשפט מצא כי זכויותיו של התובע במסגרייה המופעלת בחווה הן של בעל רישיון משנה, שכן הרישיון שניתן בתחילה על ידי בעל החווה, אביו של הנתבע, אינו מוחלט. הרישיון היה כפוף להסכמה מראש ובכתב של מינהל מקרקעי ישראל, כנדרש בהסכם של האב עם מנהל מקרקעי ישראל, והסכמה כזו מעולם לא התקבלה. לפיכך, גם רישיון המשנה שהעניק האב לתובעת היה חסר תוקף. כמו כן, התובע הפעיל את עסקיו שלא כדין ללא היתרי הבנייה הנדרשים, בניגוד לחוק. בית המשפט קבע כי רישיון לשימוש במקרקעין שניתן בניגוד לחוק אינו יכול להיות בלתי חוזר, ופעילותו של התובע בחווה הייתה גם בניגוד להסכמים של האב עם מנהל מקרקעי ישראל. תביעתו של התובע לפיצוי כספי בגין השקעותיו בחווה נדחתה, שכן בית המשפט מצא כי פעל בחוסר תום לב ומעשיו היו בלתי חוקיים. בקשתו לפיצויים הייתה גם מנוגדת לתקנת הציבור, שכן היא עלולה לעודד אנשים לפעול בניגוד לחוק ולתנאי רישיון הקרקע שלהם. בית המשפט קבע כי על כל צד לשאת בהוצאותיו, בהתחשב בכך שהתובע הפעיל את עסקיו תחת סמכותה של הנתבעת.