ת"א 5401/04

תקציר

התובע הגיש תביעה אזרחית נגד הנתבע, בטענה לגניבת כספים מהחברה. הנתבע, מצדו, טען כי התובע לא היה בור במעשי המרמה, ואף שיתף עמו פעולה. התובע טען כי הנתבע הרחיב את חזות ההגנה שלו, וביקש לדחות את טענותיו. בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי הנתבע לא הרחיב את חזיתו מעבר לכתבי הטענות. הבעלים של התובעת, דגן, טען כי חילק תפקידים עם הנתבע והפקיד בידיו את הניהול הכספי. עם זאת, הראיות הראו כי דגן הודה בהשתתפות בפרקטיקות חשבונאיות כוזבות, והיה מודע להונאה. משכך, נדחתה טענתו לאי ידיעתו ביחס לעבירות. הודאותיו של דגן בהליך הפלילי נגדו, שהסתיימו בהרשעה, נחשבו לראיות קבילות וקיבלו משקל משמעותי. בית המשפט מצא כי הודאתו של דגן סותרת את תביעתו האזרחית, שם טען כי לא היה מודע לעבירות. זאת ועוד, התובעת לא הצליחה להוכיח די הצורך כי הנתבע גנב כספים מהחברה. בית המשפט קיבל את טענת הנתבע כי זהותו של מנפיק החשבוניות אינה בהכרח תואמת את מקבל תשלומי הלקוח, אשר פעמים רבות נעשו באמצעות המחאה. התובע לא הוכיח כי התשלומים הנטענים התקבלו על ידי הנתבע ושלשלו לכיסו. יתר על כן, בית המשפט ציין את התנהלותה הפיננסית המפוקפקת של החברה, שפעלה בעיקר במזומן, ופגעה ביכולתו של התובע לספק ראיות. בסופו של דבר, בית המשפט הגיע למסקנה כי לא הנתבע ולא דגן היו צדיקים, ושניהם ביצעו מעשי מרמה נגד רשויות המס. התביעה נדחתה, ולא ניתן צו להוצאות, נוכח התנהלותם המפוקפקת של הצדדים.