עת"מ 15026-09-16

תקציר

המשיב טען כי יש לדחות את העתירה משני טעמים מקדמיים; ראשית, היעדר יריבות מאחר שהעותרת אינה עוד הבעלים של השטחים המשותפים בקניון ולכן אינה יכולה להעלות טענות בשם המחזיקים, ושנית, היעדר סמכות עניינית שכן ועדת הערר היא הסמכות המוסמכת לדון בסכסוכים מסוג זה. השופט דחה את שתי הטענות. השופט קבע כי לעותרת, המחזיקה ב-3.21% מהקניון, אינטרס ישיר בארנונה של השטחים המשותפים שכן הם משפיעים על האטרקטיביות וההצלחה של הקניון, ועל כן קיימת יריבות בין העותרת לבין המשיב. עוד קבעה השופטת כי בעוד שבפני ועדת הערר סמכות לדון בתביעות הנוגעות לסיווג הנכסים ולגודלם, אלה הועלו בהקשר הנלווה לסוגיה העיקרית - פרישתה החד-צדדית של העירייה מהסכם הפשרה - המצוי בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. לגופו של עניין, המחלוקת העיקרית הייתה האם החלטת העירייה לחייב את העותרת ובעלי השטחים המשותפים תיקנו את הארנונה, בניגוד להסכם הפשרה, היא חוקית וסבירה. השופט קבע כי שחרורה של העירייה מההסכם היה סביר, שכן הוא נוגד את צו הארנונה ואת מצג השווא של העותר. עם זאת, השופט מצא כי הנסיבות אינן מצדיקות תחולה רטרואקטיבית של השומות המתוקנות משנת 2015, וכי המשיב פעל בחוסר תום לב. לפיכך, העתירה התקבלה באופן חלקי, ושחרור העירייה מההסכם הותר רק מיום 07/07/16 ואילך. עוד ציינה השופטת כי הפורום המתאים לתביעות אחרות, לרבות סיווג וגודל השטחים, הוא ועדת הערר. המשיב חויב לשלם לעותר הוצאות בסך 20,000 ₪.