ע"פ 7761/95

תקציר

המערער הורשע ברצח בנו בן השנתיים ונידון למאסר עולם, כאשר בית המשפט העליון דחה את ערעורו בטענות לאי שפיות וצמצום יכולתו. המערער טען כי הוא חושד שבנו הוא אב לגבר אחר בשל בגידתה של אשתו, שהובילה אותו לבצע את הרצח. הערעור ביקש לקבוע כי המערער סבל ממחלת נפש, שיש בה כדי לפטור אותו מאחריות לפי סעיף 34ח לחוק העונשין, או לחילופין להקל בעונש לפי סעיף 300א(א). במהלך משפטו הראיות הצביעו על כך שהמערער קיבל טיפול להפרעות אישיות אך לא פסיכוזה, וכל הבדיקות הרפואיות אישרו כי הוא אחראי למעשיו. למרות טענותיו, הערכות פסיכיאטריות הגיעו למסקנה שהוא היה שפוי ומסוגל להבין את מעשיו, שכן הוא תכנן וביצע את הפשע באופן שיטתי. בית המשפט המחוזי מצא את הודאותיו מרצון החופשי והסבריו לפשע שוללים אי-שפיות, שכן הם הפגינו כוונה ברורה והבנה של ההשלכות המוסריות והמשפטיות של המעשה. יתר על כן, בית המשפט סבר כי מצבו הנפשי באותה עת לא פגע באופן משמעותי ביכולתו להבין את מעשיו או להימנע מהם. לפיכך, הן הגנת אי השפיות והן הבקשה להפחתת עונש נדחו בשל היעדר ראיות מספיקות לכך שהפרעתו הנפשית מנעה ממנו לגבש כוונה פלילית. לפיכך נדחה הערעור ואישר את ההרשעה ואת מאסר העולם.