ע"א 2568/98

תקציר

הערעור מתקבל משום שהמשיבה לא מסרה את הנכסים למערערת במועד, ובכך הפרה את החוזה. בפסק דינו של בית משפט קמא, שקבע אחרת, הייתה סתירה פנימית. בית המשפט אמנם קיבל את העובדה שהמשיב איחר במסירת הנכסים, אך טען כי המערער לא מילא את חובתו לשלם את הוצאות הפיתוח. לדברי בית המשפט, מדובר בחובות השלובות זו בזו, המצדיקות את שיהוי המשיב. עם זאת, ערכאת הערעור חלקה על כך, בקובעה כי לשון החוזה ותכליתו מלמדים כי אין מדובר בהתחייבויות השלובות זו בזו. זאת ועוד, המשיב מנע מהמערער לשלם את הוצאות הפיתוח בכך שלא סיפק לו את החשבונות הנדרשים. לפיכך, השיהוי של המשיבה במסירת הנכסים לא היה מוצדק. מאחר שגם בית משפט קמא מצא כי לא נגרם למערער נזק בר הוכחה, מוחזר התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שיקבע את הפיצוי המגיע למערער ואת כל ההוצאות המוטלות בין הצדדים. בכך מתהפך פסק דינו של בית המשפט המחוזי, תביעת המערערת מתקבלת, והמשיב חויב בהוצאות המערערת, בסך 30,000 ₪.