עפ"ת 31570-02-14

תקציר

המקרה הנדון נסוב סביב חוקיותה של בדיקת שתן שנערכה למערער, נהג מונית, לצורך בדיקת הימצאות סמים. השוטר שערך את הבדיקה טען כי היה לו חשד סביר על סמך מידע מודיעיני חסוי. השופט פסק לטובת התביעה, וקבע כי קיומו של מידע חסוי זה היווה בסיס סביר לחיפוש. מסקנה זו הושגה לאחר שהשופט בחן את הטיעונים שהציגו הצדדים. השופטת התייחסה גם לסוגיית ההסכמה, וציינה כי מאחר שהמערער הסכים לעבור את הבדיקה, כל הסבר לגבי השלכות הסירוב היה מוטעה. עם זאת, השופט הכיר בכך שהסבר כזה עשוי להיות נחוץ במקרים אחרים, שבהם הנבדק מסרב להסכים, שכן הוא מאפשר לאדם לקבל החלטה מושכלת ומגן על זכותו לפרטיות. כמו כן, השופט התייחס להשלכות של אי החוקיות הנטענת של החיפוש. השופט הדגיש כי לא כל פגם בהליך השגת הראיה הופך אותה אוטומטית לבלתי קבילה. על פי דוקטרינת הפסילה השיפוטית, לבית המשפט שיקול דעת להחליט אם לפסול ראיה בלתי חוקית, והוא יעשה זאת רק אם יקבע כי הפגיעה בזכותו של הנאשם למשפט הוגן היא משמעותית. במקרה זה, השופט לא ראה אי חוקיות חמורה דיה כדי להצדיק את פסילת הראיה, בהתחשב באופי העבירה ובהשלכותיה החברתיות. בהתייחסו לגזר הדין הדגישה השופטת כי תפקידה של ערכאת הערעור אינו להטיל עונש חדש אלא להעריך את סבירותו של העונש שהטיל בית משפט קמא. אלא אם נפלה טעות משמעותית או חריגה מרמת הענישה המקובלת, ערכאת הערעור לא תתערב. לפיכך קבע השופט כי העונש, שכלל תקופת פסילה מעט מעל המינימום, היה סביר ולא מצא עילה לשנותו. לסיכום, דחתה השופטת את הערעור והדגישה כי על המערער למסור את רישיונו במועד הנקוב. ההחלטה הועברה לעורכי הדין של הצדדים וסימנה את סוף הליך הערעור.