ע"א 230/73

תקציר

פסק הדין דן בסכסוך בין שלושה בנקים על תעודות הלוואה קצרות מועד שנגנבו על ידי עובד של אחד הבנקים. אשתו של העובד מכרה את התעודות לשניים מהבנקים, ואילו הבנק השלישי רכש גם הוא חלק מהתעודות. הבנק שעובדו גנב את התעודות טען כי התעודות אינן סחירות וכי תום ליבן אינו גובר על זכות הקניין של הבנק. עם זאת, בית המשפט העליון פסק לטובת שני הבנקים שרכשו את התעודות, וקבע כי ההיבט השווה של תקנת השוק והסחורה הוא ששניהם עשויים לגרום לקונה לרכוש נכס שאין למוכר. פסק הדין גם הבהיר את היסודות המשפטיים של תקנת השוק והסחורות, והדגיש כי הם אינם זהים. יתר על כן, בית המשפט דן בסחירותן של התעודות והגיע למסקנה כי הן אכן סחירות, הן על פי דין והן על פי פרקטיקה של סוחרים. השופט הציג מצג שווא לגבי דיני הסחורה, וההגנה של תקנת השוק חלה על קונים גם אם אינם עוסקים, כל עוד הרכישה נעשית במהלך העסקים הרגיל. ממלא מקום הנשיא הדגיש את הסיבות המעשיות מאחורי החלטה זו, שמטרתה להגן על הרוכשים ולעודד אותם להשקיע באג"ח מדינה ללא חשש. לבסוף קיבל בית המשפט את הערעור, דחה את החלטת בית המשפט המחוזי ודחה את בקשת הבנק המשיב למתן צו מניעה.