ע"מ 213-05-11

תקציר

המערערת, העוסקת בהשכרת רכב לטווח קצר וארוך, ערערה על שומות המס במשך מספר שנים, וטענה כי יש לראות ברווחים ממכירת מכוניות רווח הון, אשר יאפשרו לה ליהנות מהטבת מס על רכישות חלופיות. המכוניות המדוברות הושכרו ולאחר מכן נמכרו לאחר שהוחזרו, לעיתים קרובות לסוחרים, והמערערת סיווגה אותן כרכוש קבוע הזכאי להוצאות פחת. רשויות המס המשיב טענו כי מכירות אלה מהוות הכנסה עסקית, ולכן המערערת אינה יכולה לתבוע את הטבת המס. בית המשפט בחן ראיות רבות ומצא כי המערערת הפעילה עסק נפרד למכירת מכוניות בהיקפים גדולים, העסיקה עובדים וניהלה לשם כך מערך ארגוני. המכוניות, עם החזרתן לאחר תקופות השכרה, הועברו למגרשי מכירה, והיוו שינוי ייעוד מרכוש קבוע למלאי עסקי. מאחר שתקופת ההחזקה לא עלתה על ארבע שנים, כנדרש בחוק, מחיר הרכישה המקורי של הרכב שימש כמחיר המכירה, כלומר המערערת לא יכלה לתבוע רווחי הון. יתר על כן, בית המשפט מצא כי טענת המערערת – לפיה הצו המנהלי בעניין חברות השכרת הרכב כלל הבטחה שלטונית מחייבת שהמשיבה הפרה – לא הועלתה בדיוני השומות או הערעורים ולפיכך אינה קבילה. בסיכומו של דבר, הגיע בית המשפט למסקנה כי שומות המס של המשיב נכונות ודחה את הערעור, תוך שהוא מורה למערערת לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 105,000 ₪.