ע"פ 1/75

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בעבירות בנייה. המשיב נשפט והורשע בבית המשפט העירוני בירושלים בגין בנייה ללא היתר ואי ציות לצו שיפוטי להפסקת העבודה. במהלך המשפט, תיקון לפקודת בתי המשפט העירוניים הגדיל את סמכויות הענישה של בית המשפט. בית המשפט המחוזי קבע את עונשו של בית המשפט העירוני כחורג מסמכותו של האחרון בעת ביצוע העבירה, אך בית המשפט העליון החזיר את העונש המקורי. בית המשפט העליון קבע כי בהיעדר כוונה נוגדת, חוק חדש לא אמור להשפיע על הליכים משפטיים שכבר מתנהלים בעת כניסת החוק לתוקף. עיקרון זה, החל על חוקים המבטלים או מתקנים חקיקה קודמת, מעוגן בשלטון החוק ובהגנה על זכויות מהותיות. היא מבטיחה כי דיני העונשין המסדירים את סיום המשפט יישארו בתוקף בעת תחילת ההליך. עם זאת, כלל זה אינו חל על שינויים בחוקים פרוצדורליים, החלים על משפטים מתנהלים. עם זאת, הרחבת סמכויות הענישה של בית המשפט אינה שינוי פרוצדורלי גרידא, אלא שינוי שיש בו כדי להשפיע באופן מהותי על זכויות הנאשם. אמנם מצבה של המשיבה לא הוחמר בעיתוי שינוי החוק, אך בית המשפט בכל זאת יישם את העיקרון בעניינה, וציין את חוסר ההגינות הפוטנציאלי אם הכלל לא יהיה אחיד. מאחר שהמשיבה הודתה באשמה, היא לא יכלה לחזור בה מהודאתה, ובית המשפט היה חייב להטיל את העונש למחרת, גם אם משמעות הדבר הייתה עונש חמור יותר. השופטים לנדוי, ברנסון ומאני החליטו פה אחד לדחות את הערעור, ואישרו את גזר הדין שניתן בתחילה על ידי בית המשפט העירוני בירושלים.