תפ"ח 20190-10-02

תקציר

השופט פותח בהדגשת חשיבותו של ספק סביר בתיקים פליליים, הנוטה לטובת הנאשם, ויש לכבדו כדי להימנע מהרשעת אדם חף מפשע. המחלוקת העיקרית במקרה זה נסובה סביב השאלה האם האקט המיני בוצע "בהסכמתה החופשית" אם לאו. השופטת דנה בהרחבה ברקע היחסים בין המתלוננת לנאשם, ומדגישה את רצונה העז של המתלוננת לקבל מזונות ולהימנע מבדיקת רקמות לקביעת אבהות ילדיה. השופטת מטילה ספק באמינות טענותיה של המתלוננת, ומציינת סתירות וסתירות בדבריה בנוגע למין אוראלי, תקשורת טלפונית ומקום המפגש ביום 1.2.2010. עוד מציינת השופטת כי חששה של המתלוננת מפני הנאשם עומד בסתירה למעשיה, דבר המצביע על הסכמה אפשרית. יתר על כן, השופט מוצא כי סביר להניח כי המניע של המתלוננת לתלונה נבע מרצונה להימנע מבדיקת רקמות ולקבל דמי מזונות. השופט מגיע למסקנה כי קיים ספק סביר באשמתו של הנאשם, בשל האפשרות שגרסתה של המתלוננת לאירועים אינה אמת וכי היא הסכימה למעשה המיני. למרות שקריו של הנאשם בחקירותיו ועדותו הבלתי מהימנה, השופט קובע כי המאשימה לא עמדה בנטל ההוכחה מעבר לספק סביר. לכן, השופט מציע לזכות את הנאשם מחמת הספק. השופטים יוסף אלרון ומנחם רניאל מסכימים עם ההחלטה, שהובילה לזיכוי הנאשם. פסק הדין מסתיים בהודעה על הזכות לערער על פסק הדין לבית המשפט העליון בתוך 45 יום.