ת"א 52456-08-17

תקציר

פסק הדין דן בשלוש סוגיות עיקריות. ראשית, מובהר כי הן מר ניסים אליהו והן הגב' זולית אליהו, שהחליפה את בעלה המנוח כתובעת, זכאים לדמי הפינוי. זכותה של האלמנה נובעת ממעמדה כיורשת זכויותיו הכספיות של בעלה, ומהעובדה שהזכות לדמי הפינוי כבר נקבעה בפסק דין קודם לטובת בעלה. שנית, בית המשפט קובע כי דמי הפינוי הראויים, ללא ריבית והצמדה, הם 1,500,000 ₪. התשלום מחושב על פי המציאות הכלכלית של הדייר העסקי בעת הפסקת פעילותו של בית האבות, כלומר בשנת 1998. מועד הוצאת היתר הבנייה בשנת 2016 אינו נחשב שכן הוא אינו משקף את המצב הכלכלי בפועל. בית המשפט מקבל את הערכתה של המומחית הממונה, גב' פרנקו, הקובעת את הסכום בהתחשב בפינוי המהיר ובהוצאות המשפט. לבסוף, פסק הדין דן במי צריך לשאת בתשלום דמי הפינוי. נקבע כי הנתבעות 1 ו-2, חברת בית יפת וחברת נור יפא, חייבות ביחד ולחוד בתשלום שכר הטרחה לתובעים. זאת משום שהחובה לשלם דמי פינוי צמודה לקרקע עצמה, והחברה השנייה הייתה מודעת לחובה זו בעת רכישת הזכויות בקרקע. מאידך גיסא, אין מקום להטיל אחריות אישית על נאשמים 3 ו-4, שהיו מנהלו ונציגו של נאשם 1, בהתאמה. טענת התובעים כי שני הנתבעים פעלו בחוסר תום לב לריקון נכסי החברה אינה מוכחת. התובעים מקבלים פסק דין חלקי, ופסק הדין הסופי יינתן לאחר השלמת הטיעון בדבר הריבית וההצמדה שיתווספו לסכום שנקבע. הנתבעים הם האחראים העיקריים להליך הממושך ולכן נדרשים לכסות את מרבית הוצאות התובעים.