ת"א 247/07

תקציר

פסק הדין דוחה את תביעתו של נביה לזכויות במגרש 48, חלקת מקרקעין, בשל היעדר ראיות התומכות בטענותיו. נביה ביסס את תביעתו על שורה של עסקאות מקרקעין, הראשונה שבהן הייתה עסקת חליפין בשנת 1962 שבה הועברה זכויותיה של פדווה חנה בסיט לבני אחיותיה, דיב ונימר. עם זאת, החלפה זו מעולם לא נרשמה באופן רשמי, דבר המערער את תוקפו של הסכם המכר הבא עליו מסתמכת נביה. הסכם זה, משנת 1990, העביר את זכויותיהם של דיב ונימר לאביו של נביה, אך הוא לא נרשם בכתב, מה שהופך אותו, על פי החוק הישראלי, לחסר תוקף. בעוד נביה הציג כמות משמעותית של ראיות, כולל תצהירים ומסמכים של עדים, הם היו לרוב לא רלוונטיים או חוזרים על עצמם, ולא הצליחו להוכיח כי לדיב ונימר היו זכויות העברה. יתר על כן, זכויותיהם הקנייניות של הנתבעים, שנרשמו בשנת 1983, גוברות על זכויותיהם החייבות של דיב ונימר. גם הסכם אשרור משנת 1977, שלטענת נביה אישר את עסקת החליפין, אינו חתום על ידי כל הגורמים הרלוונטיים ולכן אינו יכול לשמש כראיה נגד הנתבעים. בסופו של דבר, השופט פסק לטובת הנתבעים, שכן היעדר מסמך כתוב המתאר את הסכם המכר, יחד עם האופי המפוקפק של זכויותיהם של דיב ונימר, משמעותם שתביעתו של נביה אינה יכולה לעמוד. נביה תשלם לנאשמים שכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ₪.