ע"ע 207/08

תקציר

פסק הדין דן בתחולת החוק על חוזי העסקה של עובדים פלסטינים באזור התעשייה ארז בתקופת הכיבוש הישראלי. בית המשפט קבע כי מאחר שרצועת עזה הייתה נתונה לתפיסה לוחמתית, לא חל החוק הישראלי ולא החוק המצרי במלואם; במקום זאת, החוק המצרי הקיים מלפני 1967 וצווים צבאיים הנחו את החוק המקומי. בדיני עבודה, הכוונה הייתה בעיקר לדיני העבודה המצריים, שנאכפו באמצעות צווים צבאיים ספציפיים. בית הדין בחן את ברירת הדין בחוזי עבודה על פי המשפט הבינלאומי הפרטי, ובסופו של דבר קבע כי דיני העבודה המצריים חלים על חוזים אלה, במיוחד בכל הנוגע לפיצויי פיטורים. החלטה זו הושפעה מגורמים כגון הקמתו הגיאוגרפית והמנהלית של אזור התעשייה, שלמרות שהיה בשליטה ישראלית לא נחשב למובלעת ישראלית. כתוצאה מכך, הדגיש בית הדין את חשיבותו של הדין המקומי בשל זיקתם הטריטוריאלית של העובדים ומקום עבודתם. עוד הגיע בית הדין למסקנה כי לא ניתן לראות בהפסקת ההעסקה בשל תנאים ביטחוניים אך ורק התפטרות מצד העובדים. כך, העובדים היו זכאים לפיצויי פיטורים על פי החוק המצרי, בהתחשב בכך שהוא הציע זכאויות חלקיות גם עם התפטרותם. לבסוף, בית המשפט הכיר בכך שההקשר המיוחד של אזור התעשייה מחייב גישה משפטית זו, המבטיחה כי עובדים פלסטינים לא יופלו לרעה בהשוואה לאחרים במצבים חוזיים וגיאוגרפיים דומים. פסק הדין הדגיש את תחולת הדין המצרי תוך ציון כי אין בכך כדי לשנות את מעמדם הריבוני של השטחים המעורבים.