ע"א 10192/07

תקציר

הסוגיה המרכזית במחלוקת הייתה האם חלה תקופת ההתיישנות על תביעת ההשבה של המערערת שהוגשה ביום 4.12.06 כנגד המשיבים 1 ו-2. הדילמה הייתה האם תקופת ההתיישנות צריכה להתחיל מיום 30.12.98, עת נודע למערערת לראשונה על תביעות זכויות סותרות במקרקעין, או מאחד מפסקי הדין ההצהרתיים (17.11.99 או 26.1.2000) שקבע את זכויות העמותה. אם ההתיישנות החלה מוקדם יותר, התביעה תיחסם בזמן, אך אם נספר מפסק הדין הסופי, התביעה הוגשה בזמן. בפסק הדין הוסבר כי מטרת דיני ההתיישנות היא לאזן בין האינטרסים של הנתבעים והתובעים ולמנוע הצפת בתי המשפט על ידי תביעות מיושנות. לתובע צריכה להיות סמכות משמעותית לתבוע, כלומר היכולת להביא תביעה לבית המשפט ולבקש סעד. לטענת המערערת, סמכות מהותית זו הייתה קיימת רק לאחר מתן פסק הדין ההצהרתי הסופי, המבהיר את זכויות האגודה ובכך מאפשר למערערת להגיש תביעת השבה קונקרטית כנגד המשיבים 1 ו-2. עד לפסק דין זה, התביעה הייתה מוקדמת מדי שכן היא הייתה תלויה בפתרון זכויות העמותה. בית המשפט ציין כי התחלת תקופת ההתיישנות ממועד מוקדם יותר תעודד התדיינות מוקדמת מדי ותעמוד בניגוד לרציונל של חוק ההתיישנות. ערכאת הערעור קבעה, כי תקופת ההתיישנות החלה בפסק הדין הסופי משום שהיא ביססה את התשתית העובדתית לטענת המערער, שקודם לכן לא הייתה ניתנת להכרעה. ערכאת הערעור הפכה את החלטת בית המשפט המחוזי, הותירה את התיק לבחון לגופה של תביעת ההשבה ופסק למערערת שכר טרחת עורך דין. השופטים א' רובינשטיין וג' דנציגר הסכימו עם ההחלטה.