תמ"ש 1252/07

תקציר

פסק הדין דן בשתי טענות שהעלו מספר תובעים כנגד הנתבע, שמונה כבן יורש על ידי הוריו, והעניק לו את הזכויות בעיזבונם החקלאי לאחר מותם. התובעים, שהם אחיה של הנתבעת, הגישו את התביעות במקור כשאמם הייתה עדיין בחיים, ושימשו כאפוטרופוסים שלה. התביעה הראשונה הייתה למתן פסק דין הצהרתי שיאשר את מכירת העיזבון למימון הטיפול בבית האבות וצרכיה האישיים של האם, לצד ביטול מינויו של הנתבע כבן יורש. התביעה השנייה ביקשה את פינוי הנתבע מהעיזבון ותשלום דמי שכירות, שכן הוא התגורר בנכס. עיקר טענותיהם של התובעים היו כי מינוי הנתבע היה מתנה חלקית, המותנית בכך שהוא יטפל באמם, וכי האם אינה מבינה את השלכות המינוי. עוד טענו כי היה צורך דחוף למכור את העיזבון כדי לכסות את הוצאותיה של האם. השופט פסק לטובת הנאשם בשני המקרים. פסק הדין קבע כי האם היא הבעלים החוקיים של העיזבון ומינויו של הנתבע כבן יורש היה תקף, והוכר על ידי כל המוסדות הרלוונטיים. יתר על כן, לא הייתה זו מתנה חלקית, והיא גם לא הותנתה בכך שהנאשם יטפל באמו, והאם הבינה את השלכות מעשיה. טענות התובעים לא היו משכנעות, ונקבע כי הם פעלו מתוך האינטרסים האישיים שלהם ולא לטובת אמם, שניתן היה לספק את צרכיה ללא מכירת העיזבון. עוד ציינה השופטת כי הטענות הפכו מיותרות בעקבות מותה של האם. לפיכך, נדחו התביעות לפסק דין הצהרתי ולפינוי, והתובעים חויבו לשלם לנתבע 30,000 ₪ בגין שכר טרחתו. כמו כן הוסר צו המניעה הארעי האוסר על העברת זכויות לנתבעת.