דב"ע נז/18 - 01

תקציר

המקרה סובב סביב אדם שנפגע בעבודה וערער על דרגת הנכות הזמנית. ההחלטה המקורית קבעה דרגת נכות זמנית של 60%, עליה ערער המעסיק לוועדה הרפואית לעררים. בית המשפט שינה את הפסיקה וקבע דרגת נכות זמנית של 60% עד נובמבר 1995 ודרגת נכות יציבה של 5% לאחר מכן. לאחר מכן ערער העובד על החלטה זו, וטען כי בית המשפט לא היה צריך לקבוע דרגת נכות יציבה שכן היא לא הייתה חלק מהערעור הראשוני, ובכך למנוע ממנו את האפשרות לערער עליה. הערכאה הנמוכה יותר דחתה טענה זו, והובילה את העובד לערער לערכאה גבוהה יותר. בית המשפט העליון בחן את החוקים והתקנות הרלוונטיים, הקובעים כי הוועדות הרפואיות אחראיות לקביעת דרגת הנכות וכי הצדדים יכולים לערער על החלטות אלה בפני בית המשפט העליון. בית המשפט פירש את החוקים כך שלבית המשפט יש סמכות לקבל החלטה סופית בכל ערעור המובא בפניו, בין אם הערעור מתייחס לדרגת הנכות או לזמניותה. בית המשפט נימק זאת בכך שההבחנה בין שני היבטי הנכות תוביל לסיבוכים ועיכובים מיותרים בהליך הקביעה. כמו כן, בית המשפט הפנה לפסיקה קודמת (וייס) שקבעה כי בית המשפט יכול לקבוע דרגת נכות על סמך שיקול דעתו המקצועי, גם אם הערעור אינו מבקש זאת במפורש. בית המשפט הסכים עם תקדים זה ואישר כי למק"א יש סמכות לקבוע רמות נכות יציבות, בין אם הוגש עליהן ערעור מפורש ובין אם לאו. עם זאת, בית המשפט מצא כי בית המשפט שגה בכך שייחס למערער דרגת נכות יציבה מבלי להתחשב בגילו, שהיא דרישה לפי תקנה 15. לפיכך, החלטת הרוב הייתה להחזיר את התיק לוועדה רפואית מדרגה ראשונה שתקבע את אחוזי הנכות הצמיתים הראויים, בהתחשב בגילו של המערער. השופט פליטמן חלק על כך, וסבר כי יש לקיים את החלטת בית המשפט. המשיב חויב לשלם למערער הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 2,000 ₪ בתוך 30 יום.