דב"ע מו/22 - 0

תקציר

המקרה סובב סביב אדם שנפגע בעבודה וקיבל קצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי. הקצבה נקבעה בתחילה ל-36% נכות, שבהמשך הוגדלה ל-78% לאחר שהנפגע ביקש תסקיר. לאחר מכן ביקש הנפגע להוון את קצבת הנכות שלו לתשלום חד פעמי, שהמכון אישר, תוך היוון מלא של קצבתו עד הגיעו לגיל 65. עם זאת, כאשר חלה החמרה במצבו, ונכותו הוערכה מחדש ל-91%, הוא ביקש מענק בגובה ההפרש בין היוון דרגת הנכות הקודמת לחדשה. טענה זו נדחתה על ידי המכון בנימוק שהוא אינו זכאי לקצבת נכות עד הגיעו לגיל 65. השאלה המרכזית הייתה האם אדם שהיוון את קצבת הנכות שלו יוכל לאחר מכן לתבוע תשלומים נוספים מהמכון כאשר נכותו מחמירה. בתי המשפט קבעו כי פעולת היוון קצבת הנכות היא פעולה סופית, המנתקת את הקשר בין הנפגע לבין המכון. ניתוק זה הוא הדדי: עלייה בנכות אינה מקנה תשלומים נוספים, והמוסד אינו מחזיר כספים אם הנכות פוחתת. המחוקק הציב תנאים מחמירים בהיוון הפנסיה כדי להבטיח את ביטחונו הכלכלי של הנכה. היוון הוא תשלום חד פעמי במקום קצבה חודשית והוא שונה ממענקי הנכות הניתנים לנכות מתחת ל-20%. הפרשנות השיפוטית של החוק אינה משנה רטרואקטיבית את המצב או מהווה פעולה חקיקתית. לפיכך, הנוהג הקודם של המכון לאפשר היוון מחדש לפני פרשנות משפטית של החוק אינו מחייב אותם לעשות זאת לאחר מכן. בית המשפט אישר את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, דחה את ערעורו של הנפגע והדגיש את סופיות הסכם ההיוון.