עת"מ 35567-09-12

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לערעור על החלטת משרד הפנים לדחות את בקשתו של עותר לקבלת מעמד פליט בישראל. העותר, שנכנס לישראל ללא רישיון ישיבה תקף, טען כי הוא אזרח סודאן ולכן ביקש הגנה מכוח האמנה בדבר מעמדם של פליטים (1951). אלא שמשרד הפנים לא השתכנע באזרחותו הסודאנית של העותר והחליט לדחות את בקשתו, ובמקום זאת הציע לו רישיון שהייה זמני עד להרחקתו מישראל. בית המשפט לעניינים מנהליים, בדחותו את העתירה, קיבל את החלטת המשרד וקבע כי היא סבירה. בית המשפט הדגיש כי נטל ההוכחה מוטל על המבקש להוכיח את אזרחותו באמצעות מסמכים וראיונות רשמיים ומהימנים. במקרה זה, העותר לא הביא ראיות משכנעות ונמצא כי הוא חסר ידע בסיסי על סודן, דבר המטיל ספק בטענתו. בנוסף, ניסיונו של העותר להזדהות באמצעות מסמכים של אדם אחר פגע עוד יותר באמינותו. בית המשפט התייחס גם לטענתו החלופית של העותר, לפיה יש להכיר בו כחסר אזרחות, אך דחה אותה בציינו כי היא לא הוצגה בפני הרשות המינהלית טרם הגשת העתירה. ככלל, קבע בית המשפט כי החלטת משרד הפנים סבירה ונתונה לשיקול דעתו, ועל כן העתירה נדחתה.