תאד"מ 13336-08-20

תקציר

התיק נסוב סביב חוב ארנונה בגין נכס בירושלים שהיה בבעלות בני זוג: הנתבעת, שהייתה רשומה כבעלים יחידים, ובעלה. החוב, משנת 2009 עד 2014, הסתכם ב-40,038.32 שקל. התובעת, הרשות המקומית, ביקשה לגבות את החוב מהנתבעת, בעוד היא טענה כי בעלה הוא הגורם האחראי. עם זאת, בית המשפט פסק לטובת התובע. בית המשפט קבע כי בעלה של הנתבעת הסדיר את החוב בשמה, בידיעתה ובהסכמתה, כפי שניהל את ענייניה הכספיים. זאת ועוד, בית המשפט דחה את טענת הנתבע כי החוב שולם, ולא מצא כל ראיה התומכת בכך. בנוסף, קבע בית המשפט כי טענותיה של הנתבעת בדבר היעדר התראה כדין ואי קבלת דרישת תשלום אינן תקפות, שכן היא הגיעה לפשרה באמצעות בעלה. ההסדר, שנעשה בשנת 2020, כלל גם שכר טרחת עורך דין ששולם מחשבונו של הנתבע. בית המשפט דחה גם את טענת ההתיישנות של הנתבע, שכן הסדר הפשרה היווה הודאה בחוב. יתר על כן, בית המשפט הטיל על הנתבעת את האחריות לתשלום רטרואקטיבי של ארנונה, שכן היא לא נרשמה כבעלת הנכס, דרישה לפי פקודת העיריות. השופטת מתחה ביקורת על ניסיונה של הנתבעת להרחיק עצמה ממעשיו של בעלה, מצאה אותו לא כנה וציינה כי חתמה על תצהיר מנוסח בלשון זכר, המשקף את גרסת בעלה לאירועים. לבסוף, בית המשפט הורה לנתבע לשלם הוצאות בסך 6,000 ₪, שיתווספו לחוב.