עת"מ 1398/03

תקציר

המחלוקת נסובה סביב השאלה האם העותרים התגוררו עם המנוחה לפחות שלוש שנים רצופות לפני מותה, דבר שיזכה אותם להמשיך ולהתגורר בדירתה בדיור הציבורי. המשיבים טוענים כי המנוח חי בגפו, ואילו העותרים טוענים כי עברו לגור בו לאחר לידת ילדם הראשון. בית המשפט קובע כי העותרים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם להוכיח את מגוריהם בדירה. הראיות, לרבות דוחות ביקור ורישומי מרשם האוכלוסין, תומכות בגרסת המשיבים לפיה המנוח חי בגפו. זאת ועוד, תצהירי העותרים, שהוגשו ללא מועד נפרד, הינם כלליים ואינם מספיקים להוכחת טענותיהם. הסבירות היא שהעותרים פלשו לדירה לאחר מות המנוח. בית המשפט מתייחס גם לטענות אחרות שהעלו העותרים, ובראשן מיצוי ההליכים ושיקול דעתה של הרשות. נפסק כי היה מקום לדחות את העתירה על הסף אם העותרים אכן לא מיצו את ההליכים הנדרשים. לרשות שיקול דעת להכיר באדם כ"דייר ממשיך", ושיקול דעת זה אינו מוחלט גם בהתקיים התנאים. שיקולים נוספים כוללים האם לאדם יש הסדר דיור חלופי ורמת ההכנסה שלו. יתר על כן, דמי השכירות של "שוכר ממשיך" נקבעים באופן שונה מזה של "שוכר זכאי", והראשון אינו רוכש אוטומטית את אותן זכויות שכירות. מסקנת פסק הדין היא כי ההחלטה לדחות את בקשת העותרים הייתה מוצדקת, שכן הם אינם נחשבים ל"דיירים ממשיכים". העתירה נדחית, והעותרים נדרשים במשותף לשלם לכל אחד מהמשיבים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 1,500 ₪ כל אחד, בתוספת מע"מ לעמידר.